החלטה בתיק ת"א 1781-09

1. התובעת, ילידת 1998 נפצעה בתאונת דרכים בתאריך 3/12/33.

2. בתיק מונו מומחים רפואיים, אשר העריכו את נכותה של התובעת, ולאחר מכן נשמעו ראיות.

3. לאחר שמיעת הראיות הציע בית המשפט לצדדים לסיים את התיק בפשרה בהתאם להצעתו המקורית, ומפניות הצדדים לבית המשפט הנני למדה, כי הצדדים ניהלו משא ומתן לצורך סיום התיק, ואף סיכמו מה יהיה סכום הפשרה, אלא שבשלב זה טענו הורי התובעת, כי היא סובלת מנזקי שמיעה באזנה השמאלית, נזק הנובע לטענתם מפציעתה בתאונה האמורה, ועל כן הם עותרים למינוי  מומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג..

4. התובעים מודעים לשלב המאוחר של הגשת הבקשה, לאחר שמיעת ראיות, מבלי שהועלתה עד עתה טענה כלשהי בהתייחס לנזק שבא לידי ביטוי בירידה בשמיעה באזנה של התובעת, אולם היות ומדובר בנזק באזנה השמאלית של התובעת, והיות והיא נפגעה בתאונה בחלק השמאלי של פניה והיא אף סובלת משיתוק בעצב הפנים, מבקשים התובעים למנות את המומחה המבוקש.

5. הנתבעים מתנגדים למינוי מומחה בתחום א.א.ג., הן בשל המועד המאוחר בו הוגשה הבקשה - בתום שמיעת הראיות - והן בשל אי קיומו של קשר סיבתי בין בעיית השמיעה באזני התובעת לבין פציעתה בתאונה נשוא כתב התביעה.

דיון והכרעה

6. במסגרת ניהול תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים", מתבקש בית המשפט למנות מומחים רפואיים לצורך קביעת נכויותיו של התובע. ודוק: הדרך היחידה העומדת בפני התובע לנסות ולהוכיח את נכותו, וכתוצאה מכך את נזקיו, היא בדרך של מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

7. בעניין אשר בפני הוגשה הבקשה למינוי מומחה בתחום א.א.ג. למעלה מ-12 שנים לאחר אירוע התאונה, ומבלי שתועלה טענה, או תלונה כלשהי המתייחסת לפגיעה בשמיעתה של התובעת בכלל, או פגיעה בשמיעתה כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה, במהלך כל אותם שנים.

8. מהתיעוד שצורף עולה, כי בעיית השמיעה של התובעת אובחנה לראשונה בתאריך 24/1/12 והוזכרה פעם נוספת בתאריך 5/2/12.

עיון במסמכים הרפואיים הנדונים מלמד, כי בתאריך 24/1/12 אובחנה התובעת כמי שסובלת מ "ירידה בשמיעה משמאל. ברקע שני ניתוחים עקב שיתוק של עצב הפנים משמאל לאחר ת.ד. לפני כ-11.5 שנים", והמלצת הבודק הייתה להתאים לתובעת מכשיר שמיעה. כך גם במסמך השני.

9. מהאמור עולה, כי בשלב זה לא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה לבין פציעתה של התובעת בתאונת הדרכים, אולם גם לא ניתן לשלול קיומו שקשר סיבתי כזה, ועל כן יש לזקוף ספק זה לזכות התובעת ולמנות מומחה רפואי בתחום א.א.ג. על מנת שיחווה דעתו בשאלה האם סובלת התובעת מנכות בתחום השמיעה, ואם כן  - האם קיים קשר סיבתי בין נכות זאת לבין התאונה נשוא כתב התביעה.

10 במאמר מוסגר אציין, כי בתביעות כגון דא, בבוא בית המשפט להחליט האם יש למנות מומחה רפואי לצורך קביעת נכותו של התובע, חובה עליו לבדוק את שאלת הקשר הסיבתי בשני מישורים:

האחד - קיומה של ראשית ראיה לעצם קיומה של הנכות.

השני - קיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין הנכות, ככל שקיימת לבין פציעת התובע בתאונה.

נוכח המסמכים הרפואיים שהוצגו בפני, ונוכח הקביעה שהתובעת סובלת מירידה בשמיעה באזנה השמאלית, אין חולק לגבי קיומה של ראשית ראיה לגבי עצם קיומה של הנכות.

באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות הלכאורית לבין פציעתה של התובעת בתאונה - ראשית הראיה הנדרשת הונחה בתיעוד הרפואי, שהוצג בפני, כאשר במקביל לציון הירידה בשמיעה צויינה פגיעתה של התובעת בתאונת דרכים "לפני כ-11.5 שנים" וכן צויין, כי עקב אותה פגיעה סובלת התובעת משיתוק של עצב הפציאליס משמאל.

11. נוכח כל האמור, נחה דעתי, כי יש למנות מומחה רפואי בתחום א.א.ג., למרות השלב המאוחר שבו הוגשה הבקשה, ועל מנת שהצדק ייראה וייעשה.

12. נוכח האמור הנני קובעת כדלקמן:

א. הנני ממנה את  פרופ' רפאל פיינמסר מבית החולים בילינסון, כמומחה רפואי בתחום א.א.ג. כל מנת שיחווה דעתו בשאלה האם יש לתובעת נכות בגין הירידה בשמיעה באזנה השמאלית, ואם כן - האם קיים קשר סיבתי בין נכות זו לבין פציעתה של התובעת בתאונת הדרכים נשוא כתב התביעה.